Vayedaber

Shekalim

Daf 10b

משנה: מוֹתַר שְׁבוּיִים לַשְּׁבוּיִים מוֹתַר שָׁבוּי לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר עֲנִיִּים לָעֲנִיִּים מוֹתַר עָנִי לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר הַמֵּתִים לַמֵּתִים מוֹתַר הַמֵּת לְיוֹרְשָׁיו. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מוֹתַר הַמֵּת יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָהוּ. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר מוֹתַר הַמֵּת בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:

Traduction

Le reliquat de l’argent ramassé pour racheter des captifs servira à racheter d’autres; mais le reste d’une somme réunie en vue d’un seul lui sera remis. Le reliquat des aumônes en général reste acquis à la caisse de bienfaisance; mais le reste d’une somme réunie pour un seul lui sera remis. Le reliquat d’une somme réunie pour enterrer des morts servira plus tard à d’autres (59)B., Sanhedrin 48a.; mais s’il s’agit d’un seul, le reliquat sera remis aux héritiers. Selon R. Meir, ce dernier reste sera mis de côté jusqu’à l’arrivée du prophète Elie (qui décidera). Selon R. Nathan, ce reliquat servira à l’érection d’un monument funèbre.

Pnei Moshe non traduit

מותר עניים. שגבו מעות לחלק לעניים כדי הצורך וניתותרו יהא לצורך עניים אחרים ואם לשם עני אחד גבו בפירוש המותר הוא לאותו עני וכן הדין במותר שבוים שגבו לצורך פדיון שבוים סתם יהא בידם המותר לצורך פדיון שבוים אחרים ואם גבו בפירוש לשבוי אחד המותר הוא לאותו שבוי:

מותר המתים. שגבו סתם לצורך קבורת מתים המותר יהא לצורך קבורת מתים אחרים:

מותר המת. שגבו בפירוש לצורך קבורת אותו המת יתן המותר ליורשין דס''ל להאי תנא דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:

ר''מ וכו'. מספקא ליה אם אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשיו או לא לפיכך יהא מונח עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך בונין לו מהמותר נפש והוא מצבה על קברו שיהא לו לזכרון. והלכה דמותר המת ליורשיו כהת''ק ואין חילוק בין אם היתה הגבייה בטעות כגון שגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו או אם הגבייה באמת היתה הכל בכלל מותר המת הוא וליורשיו והכי מוכח ממסקנת הש''ס:

גמ' א''ר יוסי עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול מרב יהודה ששאל משמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו וא''ל יפלו לנדבה הואיל והשקלים באין לקרבנות הצבור וקדשי קדשים הן וכדאמרינן בפ''ד דנזיר בהל' ג' וגריס שם להא ולהא דלקמן רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף וכו' עד סוף הענין ושם ביארתי היטב וע''ש:

ר' יוחנן אמר על דא עליל אבא בר בא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ה דפסחים בהלכה ב' עד מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ועיקרא דהאי מילתא התם היא דשייכא ואיידי דאיירי בהמותר מייתי לה הכא ושם בארתי היטב וע''ש:

רב חסדא אמר והוא שקרבו חטאתו בסוף וכו'. עד סוף הענין בנזיר פ''ד שם כמצויין לעיל:

הלכה: גָּבוּ לוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁאֵין לֹו וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ. רִבִּי יִרְמְיָה סְבַר מֵימַר. מוֹתַר הַמֵּת לְיוֹרְשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי אִידִי דְחוּטְרֵיהּ. הַגַּע עַצְמָךְ דְּלָה כִווְנוּן אֶלָּא [לֵיהּ. אֲמַר] לֵיהּ. אֲנָא [לָא] אָֽמְרִית. אַתְּ מְנָן לָךְ.

Traduction

Si l’on a recueilli de l’argent, croyant que le mort n’a pas laissé de quoi l’enterrer, et il se trouve qu’il y en a, R. Jérémie est d’avis que c’est un reste passant aux héritiers. —Non, lui dit R. Idi de Houtria, il importe d’observer que les donateurs on eu uniquement en vue les besoins du mort. —Mon avis, répliqua R. Jérémie, se fonde sur ce qu’il est déjà dit qu’en cas de reliquat, celui-ci est transmis aux héritiers; mais ton opinion n’est fondée sur rien.

Pnei Moshe non traduit

גבו לו בחזקת שאין לו. שהיו סבורין שאין לו וגבו לצורך קבורתו ונמצא אח''כ שיש לו מה יעשו בו:

ר' ירמיה סבר מימר. דהיינו דתנינן מותר המת ליורשיו ומה לי אם ניתותרו המעות ומה לי אם הגבייה היתה בטעות הא מיהת זילותא היא לגביה וליורשיו הוא דמחיל ליה:

א''ל ר' אידי דחוטריה. שם המקום דלא דמיא דהגע עצמך דהכא לא כוונין אלא ליה וכלומר שאם נמצא שיש לו א''כ לא היו מכוונין שיהא המותר להיורשים שלא כיוונו לגבות אלא לפי דרכם שהיו סבורין שאין לו:

א''ל ר' ירמיה אנא לא אמרית. כלומר מה שאמרתי אני לא אמרתי מסברת עצמי אלא מדתנינן מותר המת ליורשיו וזיל בתר טעמא דהא מיהת זילותא איכא שגבו לצורך קבורתו ולגבי יורשיו הוא דמחיל ומסתברא היא דליורשיו ולא יעשו בה לצורך דבר אחר אבל את שבאת לחלק מנא לך ראיה לחלק בין מותר מצורך הגבייה ובין הגבייה שבטעות היתה:

לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא. מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם נַעֲשֶׂה כְשׁוֹחְטוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִשְׁתִיקָה וְהוּא כָשֵׁר. 10b אָֽמְרוּ לֵיהּ. וְאִם כֵּן הוּא אֲפִילוּ שְׁחָטוֹ לִשְׁמוֹ לִזְרוֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ יֵעָשֶׂה מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה כְשׁוֹחְטוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וִיהֵא כָשֵׁר. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. מָאן אָמַר בִּשְׁתִּיקָה כָשֵׁר. אוֹ נֹאמַר. בִּשְׁתִּיקָה פָּסוּל.

Traduction

Toutefois, dit R. Hisda, c’est vrai lorsqu’il a offert le sacrifice expiatoire en dernier lieu des trois (56)Expiatoire holocauste et pacifique.; mais, s’il a offert le sacrifice pacifique en dernier, le reliquat servira à de tels sacrifices (57)''Jér. Nazir ibid.; b., ib., 25a.''. Selon R. Zeira, si même le sacrifice pacifique a été offert en dernier lieu, la règle sera toujours la même pour le naziréen isolé, et le reliquat d’argent sur l’achat de ses sacrifices devra être versé aux dons. Pour chacun de ces avis, il existe un enseignement qui le confirme. En faveur de l’opinion de R. Zeira, on peut invoquer l’enseignement qui dit: on appelle argent indéterminé les sommes destinées à l’achat de sacrifices expiatoires, auxquelles sommes sont mêlées quelques-unes dont les propriétaires sont morts; et si même ceux-ci avaient déjà, de leur vivant retiré les sommes qui leur sont afférentes, cet argent reste indéterminé et sera jeté (on ne pourra pas en tirer profit, ni en faire pourtant l’objet d’une prévarication, selon l’avis de R. Zeira). Un autre enseignement confirme l’avis de R. Hisda: si l’on déclare que tel argent devra servir à l’achat de son sacrifice expiatoire, en spécifiant que le reliquat serve plus tard aux dépenses pouvant résulter d’autres naziréats, et qu’ensuite le possesseur meurt, ce serait une prévarication d’user du total, non des parties séparées (pouvant avoir telle ou telle destination accessible, comme p. ex. le sacrifice pacifique); mais l’on ne dit pas qu’en un tel cas de décès l’argent doive être versé aux dons (ce qui prouve que cet conforme à l’avis de R. Hisda, qui en dispense).

רַב חִסְדָּא אָמַר. וְהוּא שֶׁקָּֽרְבָה חַטָּאתוֹ בַסּוֹף. אֲבָל אִם קָֽרְבוּ שְׁלָמִים בַּסּוֹף מוֹתָרָן שְׁלָמִים. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וַאֲפִילוּ קָֽרְבוּ שְׁלָמִים בַּסּוֹף הֲלָכָה אַחַת הִיא בְנָזִיר שֶׁתְּהֵא מוֹתָרָהּ נְדָבָה. מַתְנִיתָה מְסַייְעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. מַתְנִיתָה מְסַייְעָה לְרִבִּי זְעוּרָה. אֲפִילוּ הֵן מָעוֹת סְתוּמִין. כָּל שֶׁדְּמֵי חַטָּאוֹת מֵיתוֹת מְעוּרָבוֹת בָּהֵן. וַאֲפִילוּ הִפְרִישׁ דְּמֵי חַטָּאוֹת מֵיתוֹת מִתּוֹכָהּ מָעוֹת סְתוּמִין הֵן. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב חִסְדָּא. אֵילּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִשְׁאָר נְזִירוּתִי. וָמֵת. מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וְאֵין מוֹעֲלִין מִקְצָתָן. וְלֹא אָמַר. אִם מֵתִי יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

Traduction

R. Hisda dit aussi: s’il reste du pain offert par le naziréen, il faut le laisser pourrir (sans emploi); et c’est fort juste, dit R. Yossé: on ne peut pas l’offrir séparément, puisqu’une telle offre n’a jamais lieu à part; et l’on ne peut pas la présenter en même temps que celles d’autres naziréens, puisque ceux-ci ne se présentent jamais sans offrir leurs parts afférentes de pain. Voilà pourquoi l’on dit qu’il faut le laisser pourrir. On avait supposé en principe que la règle est la même soit pour le reliquat de son pain, soit pour le reste de ses biens. —Non, dit R. Yossé b. Aboun, le reste de ses biens sera considéré comme une sainteté d’ordre supérieur, et devra être versé aux dons. Selon cet avis, Samuel se range à l’opinion de R. Hisda pour le reliquat des biens (que, par leur sainteté, ils échoient au trésor). R. Hiya, R. Hisda, et R. Eliézer expriment tous trois la même opinion, savoir R. Hisda et Hiya, comme il vient d’être dit (que le reliquat seul du pain devra pourrir), et Samuel suit l’avis de R. Yossé – (58)Suit une phrase, telle qu'elle est déjà au commencement de ce §, reproduite du tr. (Eruvin 6, 8)..

רַב חִסְדָּא אָמַר. מוֹתַר לַחְמוֹ שֶׁלְנָזִיר יִירְקָב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. לְהַקְרִיבוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ אֵין יָכוֹל. שֶׁאֵין לְךָ לֶחֶם קָרֵב לְעַצְמוֹ. לְהַקְרִיבוֹ אִם נְזִירוּת אֲחֶרֶת אֵין אַתְּ יָכוֹל. שֶׁאֵין לָךְ נְזִירוּת בָּאָה בְלֹא לֶחֶם. לְפוּם כָּךְ צָרִיךְ מֵימַר מוֹתַר לַחְמוֹ שֶׁלְנָזִיר יִירְקָב. סָֽבְרִין מֵימַר. הוּא לַחְמוֹ הוּא מוֹתַר נְסָכָיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. מוֹתַר נְסָכָיו קָדְשֵׁי קָדָשֶׁים אִינּוּן וְיִפְּלוּ לִנְדְבָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. שְׁמוּאֵל וְרַב חִסְדָּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. רַב חִסְדָּא אָהֵן דְּהָכָא. שְׁמוּאֵל דְּאָמַר רִבִּי יָסָא. עַד דַּאֲנָא תַמָּן שְׁמָעִית קָל רַב יְהוּדָה שְׁאַל לִשְׁמוּאֵל. הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ וָמֵת. אֲמַר לֵיהּ. יִפְּלוּ לִנְדָבָה. רִבִּי לָֽעְזָר. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

Traduction

Shekalim

Daf 11a

תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָן. מוֹתַר הַמֵּת יִבְנֶה לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ וְיַעֲשֶׂה לוֹ (זלח) [זִילּוּף] עַל גַּבֵּי מִיטָּתוֹ. תַּנֵּי 11a אֵין פּוֹדִין שָׁבוּי בְשָׁבוּי וְאֵין גּוֹבִין טַלִּית בְטַלִּית. וְאֵין מַמְחִין בְּיַד פַּרְנָסִין לְכָךְ. תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵין עוֹשִׂין נְפָשׁוֹת לַצַּדִּיקִים. דִּבְרֵיהֶן הֵן זִכְרוֹנָן.

Traduction

On a enseigné au nom de R. Nathan: avec le reliquat d’une somme réunie pour un mort, on érigera un monument sur son tombeau et on lui fera (60)Il est à peine besoin de signaler le caractère égyptien de cet usage singulier, que l'on retrouve au Rituel funéraire égyptien, ou Livre des mortes. V. Ledrain, la Momie. P. 1876. une aspersion (de vin ) sur son lit funèbre (sa tombe). On a enseigné (61)Tossefta à ce tr. Ch. 1 fin.; avec l’argent amassé pour racheter tel individu, on ne devra pas en racheter un autre (fut-il supérieur), ni de même acheter un autre talith (vêtement) que celui qui a été visé par les donations faites à cet effet, sans toutefois intervenir à cet égard auprès des administrateurs (qui sont juges de l’opportunité des distributions). On a enseigné (62)Midrash Rabba sur Genèse, ch. 82. Voir Sentences, etc., p. 53.: Il n’est pas nécessaire d’ériger des monuments aux hommes justes; leurs actions suffisent pour transmettre leur mémoire à la postérité – (63)Suit un long passage reproduit du tr. (Berakhot 2, 1), traduit t. 1, pp. 30-31..

Pnei Moshe non traduit

תני בתוספתא סוף פ''ק בשם ר' נתן דמותר המת בונין לי נפש על קברו. וגריס התם או יזלף לו ולא לפני מטתו וכלומר דלצורך המת גופו דוקא הוא דמותר ויזלף ע''ג מטתו שלא יסריח ויתבזה. ולא לפני מטתו לצורך החיים שיריחו ריח טוב. והיינו הך דגריס הכא יעשו לו זילוף ע''ג מטתו:

תני. בתוספתא שם

אין פודין שבוי בשבוי. ליתן להם שבוי אחר תחת השבוי הזה ואין גובין כסות לצורך העני בכסות אחר שיש להם ולחלוף בכסות זה אלא יתנו לו הכסות שיש להם ואין ממחין ביד הפרנסים על כך שאם הפרנסים רואין שצורך השעה היא לכך אין ממחין בידם:

דבריהן. שמניחין בעולם מה שחדשו בדברי תורה הן זכרונן:

[רִבִּי יוֹחָנָן הֲיָה מַסְמִיךְ וְאָזִיל עַל רִבִּי חִייָא בַּר אַבָּא וַהֲוָה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר חֲמִי לֵיהּ וּמִטַּמֵּר לֵיהּ מִקַּמֵּיהּ וַאֲמַר. הָלֵין תַּרְתֵּין מִילַּיָּא הָדֵין בַּבְלָאָה עֲבִיד בֵּיהּ. חָדָא דְלָא שְׁאִיל בִּשְׁלוֹמֵיהּ וְחָדָה מִיטָּמַר. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי כָּךְ נַהֲגִין גַּבְּהוֹן. זְעִירָא לָא שְׁאִיל בִּשְׁלוּמֵיהּ דְּרַבָּה. דְּאִינּוּן נְהִגִין וּמְקַייְמִין רָא֣וּנִי נְעָרִ֣ים וְנֶחְבָּ֑אוּ וִֽ֝ישִׁישִׁים קָ֣מוּ עָמָֽדוּ׃ אֲמַר לֵיהּ. מָהוּ לְמֵיעֲבַד קַמֵּי דַאֲרוּרָא צִילְמָא. אֲמַר לֵיהּ. מַה אַתְּ פְּלִיג לֵיהּ יְקָר. אֲבוֹר קַמּוֹהִי וְסַמִּי עֵינוֹיי. אֲמַר לֵיהּ. יְאוּת רִבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲבוּד דְּלָא עֲבַר קַמָּךְ. וְעוֹד עֲבִיד הָא בַּבְלָאָה דְלָא אֲמַר שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ. נִכְנְסוּ לְפָנָיו רִבִּי אִמּי וְרִבִּי אַסִּי. אָֽמְרוּ לוֹ. רִבִּי. כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל טַרְסִיִּים הָיָה בְּנַגָּר שֶׁיֵּשׁ בְרֹאשׁוֹ גְלוּסְטְרָא. שֶׁנֶּחְלְקוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי עַד שֶׁקָּֽרְעוּ סֵפֶר תּוֹרָה בָחַמָּתָן. וְקָֽרְעוּ סַלְקָא דַּעְתָּךְ. אֶלָּא שֶׁנִיקְרַע סֵפֶר תּוֹרָה. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד. וְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא. אָמַר. תְּמוֹהָנִי אִם לֹא הֲוָה בֵּית הַכְּנֶסֶת זֶה עֲבוֹדָה זָרָה. וְחָזַר וְאָמַר. הָֽכְדֵין מֵחַבְרֵיהּ. נִיכְנַס לְפָנָיו רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. אָמַר לוֹ כְּתִיב כָּל אֲשֶׁר צִוָּ֤ה יְי אֶת מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ כֵּן צִוָּ֥ה יְהוֹשֻׁ֔עַ וגו'. וְכִי כָל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הָיָה אוֹמֵר. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה. אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְיוֹדְעִין שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁל מֹשֶׁה הִיא. אַף אַתָּה אֶלְעָזָר יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ. הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁתּוֹרָה שֶׁלָּךְ הִיא. אָמַר לָהֶן. מִפְּנֵי מַה אֵי אַתֵּם יוֹדְעִין לָרַצּוֹת כְּבֶן אִידִי חֲבֵירֵינוּ.

Traduction

Pnei Moshe non traduit

ר' יוחנן הוה מסמיך ואזיל וכו'. גרסי' להא לעיל בברכות פ''ב בהלכה א' עד דשתי ליה טעמא בפומיה:

וְרִבִּי יוֹחָנָן מַאי כוּלֵּי הַאי. דְּבָעֵי דְּיֵימְרוּן שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ. דְּאַף דָּוִד בִּיקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר אָג֣וּרָה בְ֭אָהָלְךָ עוֹלָמִית אֶֽ֘חֱ֤סֶה בְסֵתֶ֭ר כְּנָפֶ֣יךָ סֶּֽלָה׃ וְכִי עָֽלְתָה עַל דַּעְתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁיְּהֵא חַי וְקַייָם לְעוֹלָמִים. אֶלָּא כָךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֶזְכֶּה שֶׁיְּהוּ דְבָרַיי נֶאֱמָרִין בְּבָתֵּי כְנֶסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. שִׁמְעוֹן בֶּן נְזִירָא בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק אָמַר. כְּלֽ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִפִּיו בָעוֹלָם הַזֶּה שְׂפָתָיו רוֹחֲשׁוֹת עִמּוֹ בַקֶּבֶר. שֶׁנֶּאֱמַר דּוֹבֵב֭ שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים. מַה כֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים זֶה כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיַּד דוֹבֵב אַף שִׂפתּוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִין דְּבַר הֲלָכָה מִפִּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שִׂפְתּוֹתֵיהֶן מְרַחֲשׁוֹת עִמָּהֶן בַקֶּבֶר. מַה הֲנָאָה לוֹ. בַּר נְזִירָא אָמַר. כְּבָדֵין דְּשָׁאתֵי קוֹנְדִּיטוֹן. רִבִּי יִצְחָק אָמַר. כְּבָדֵין דְּשָׁאת חֲמַר עָתִיק. אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ טַעֲמָא.

Traduction

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source